פסק-דין בתיק ע"ר 2562-04-10

בפני ערעור על החלטת הרשמת אסתר נחליאלי-חיאט מיום 11.3.10, אשר דחתה את בקשת המערערים לדחות על הסף מחמת השתק עילה, תביעה שהגישו נגדם ונגד אחרים, המשיבות 1-2 (להלן "המשיבות").

בבקשה שהוגשה טענו המערערים, כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין לאחר שתביעה קודמת זהה לתביעה דנן הוגשה על ידן לבית המשפט. בהמשך  אוחדה זו יחד עם תביעה בענין סימני מסחר שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים ונדחתה בפסק דין שניתן בחודש ינואר 2009.

טענתן זו נדחתה, כאמור, על ידי הרשמת. בהחלטתה קבעה הרשמת, כי לא ניתן לקבוע בשלב זה כי אכן מדובר במעשה בית דין, בעיקר שעילות התביעה בהליך דנן ובהליך הקודם שונות ומכאן שיש לברר לגופן את הטענות של סוגיית החפיפה בין התובענות ואת השאלה אם מדובר במעשה בית דין ובוודאי שאין לעשות כן בשלב בו טרם נשמעו ראיות.

הרשמת הוסיפה וקבעה, כי בשלב זה די שניתן ללמוד כי קיימות שונות בין התביעות השונות על מנת שבית המשפט לא ייעתר לבקשה לסילוק על הסף מטעם זה.  הרשמת קבעה גם, כי יש לבחון את מלוא טענות הצדדיים ואין מקום לחסום מי מהצדדים מלטעון טענותיהם לגופן  כשעל פניו יש שונות בין הסעדים ובין התביעות והטענות ולא ניתן לבחנם בשלב זה. בלשון אחרת, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי מדובר במעשה בית דין המצדיק דחיית התובענה.

באשר לעילות האחרות של בקשת הדחיה על הסף, קרי הגשת התביעה מחמת חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט, קבעה הרשמת, כי גם טענות אלה מחייבות בחינה מעמיקה והנחת תשתית עובדתית ראויה בנסיבות המקרה, ולא ניתן לדחות בגינן את התביעה על הסף. לאור כך, דחתה הרשמת את הבקשה שבפניה. 

עיקר חוצנו של ב"כ המערערים מופנה כלפי אמירתה של הרשמת כי לא ניתן לקבוע בשלב זה את קיומו של מעשה בית דין מחמת השתק עילה בין התביעות. לטענתו, על פי הילכות הפסיקה, שומה  היה על הרשמת  לבדוק את התובענה דנן לעומת התובענה הקודמת, להשוות ביניהן, ועל יסוד השוואה זו היה עליה לקבוע אם קיים מעשה בית דין מחמת השתק עילה - אם לאו.  לצורך כך אין כל מקום לשמוע ראיות, שהרי די להתייחס לשני כתבי התביעה.

טענה זו נכונה אמנם מבחינה עקרונית, אך אין היא עולה בקנה אחד עם האמור בהחלטת הרשמת. מעיון בהחלטת הרשמת עולה בעליל, כי הרשמת בדקה את כתבי הטענות שבפניה וכה אמרה:  "... התרשמתי כי לא ניתן לקבוע בשלב זה כי מדובר במעשה בית דין; בעיקר כשעילות התביעה - בהליך דנן  ובהליך האחר - שונות.  ומכאן שיש לברר לגופן של הטענות את סוגיית החפיפה בין התובענות ואת השאלה האם מדובר במעשה בית דין... ".

ובהמשך קבעה הרשמת כי "בשלב זה של הדיון די בכך שניתן יהיה ללמוד כי קיימת שונות בין התביעות השונות על מנת שבית המשפט לא ייעתר לבקשה לסילוק על הסף, מטעם זה".

הנה כי כן, הרשמת בדקה את כתבי הטענות והגיעה למסקנה כי קיימת שונות ביניהם ולפיכך דחתה את הטענה. יתכן אמנם שמן הראוי היה להתייחס ביתר פירוט לנימוקים שהביאו את הרשמת לכלל מסקנה זו, אולם די בנאמר כדי לראות כי הרשמת עשתה את המוטל עליה, בדקה את כתבי הטענות והגיעה למסקנה אשר הגיעה.

גם לגופם של דברים נראה לי כי אין למצוא כל פגם במסקנה אליה הגיעה הרשמת. בטיעונו הפנה אותי ב"כ המערערים לאמור בסעיף 16, 17 ו-18 לתביעה הקודמת ולסעיפים 53 ו-68 (א) ו-(ג) לתביעה הנוכחית, ומהם הוא מבקש להסיק את הזהות שבין התובענות. דא עקא, שהתביעה הקודמת מתייחסת לנזקים שנגרמו למשיבות בגין שנת 1999 בשל הפרת סימני מסחר, ואילו התביעה הנוכחית מתייחסת לנזקים שנגרמו להם בגין אותה עוולה לשנים שבין 2000 עד  2008.

הואיל ומדובר בתביעה נזיקית של הפרה מתמשכת הרי שכל הפרה יוצרת עילת תביעה כשלעצמה ועל כן השוני שבין השנים יוצר עילות שונות שאינן זהות, ודי בכך כדי לקבוע על פני הדברים, כפי שאמרה הרשמת, כי אין המדובר בעילות זהות המצדיקות את דחיית התביעה על הסף.

יוער, כי ב"כ המערערים טען כי המשיבות לא רשאיות היו להגיש את תביעתן דנן באשר לא הגישו כל בקשה לפיצול סעדים במסגרת התובענה הראשונה. לטענה זו, מבלי להביע עמדה לגופה,  אין מקום ואין כל קשר לשאלה אם קיים מעשה בית דין - אם לאו, זוהי סוגיה אחרת ונפרדת.

ולבסוף, הלכה היא שיצאה מפי בית המשפט העליון, שאין בית משפט של הערעור מתערב בהחלטה של ערכאה דיונית, אשר משמעה היא, המשך הדיון לגופו, וכך אף במקרה דנן.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערערים בתשלום הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

<#5#>

ניתן והודע היום ט"ו  אדר ב תשע"א, 21/03/2011 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי: אורלי בן-שלום התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: